יומן מסע מעורר השראה – Post Traumatic של מייק שינודה סיקור אלבום

 

"ליצור שירים זה משהו שתמיד היה לי קל ומהיר, לא משהו שהייתי בכלל קורה לו עבודה", אומר מייק שינודה בראיון אחד. "הדבר הקשה זה לעבוד בשיתוף. להשמיע את כל מה שיצרתי בפניו שישה חברים ולקבל מכל אחד ביקורת ואז לחזור וליצור משהו שכולנו נאהב. אני סוג של עורך את מה שיצרתי ומכניס בתוך השיר גם קצת מבראד או קצת מג'ו וזה משהו שהיה מושך הרבה יותר זמן. אבל כשעשיתי את האלבום הזה [פוסט-טראומטיק, כן.. האלבום שעליו הכתבה], הגעתי אליו ממקום מאוד אישי, לא של לינקין פארק או פורט מינור, מקום משלי. אז אמרתי שלא, אני לא רוצה הפעם לערוך את עצמי. לכן זה גם אלבום מאוד ארוך. הוא סיפור. יומן מסע שליווה אותי ממקום מאוד חשוך אל תוך האור בחזרה".

ה20 ביולי 2017. צעירים, מבוגרים, דור המילניום, דור ה-Y ודור ה-X, כולם קוראים ברחבי האינטרנט בשורה אודות מותו של סולן להקת לינקין פארק.
אחדים בזו. אחדים בכו. רבים התאבלו. חלק התאבדו.
אשת סולן הלהקה, טלינדה, פתחה בקרן שמטרתה לעזור להתמודד עם דיכאון.
בסיסט הלהקה, דייב 'פיניקס' פארל, פתח בתוכנית רדיו נחמדה.
גיטריסט הלהקה, בראד דלסון, עבד על הפקת מופע לזכרו של צ'סטר.
אך רק אחד לא עשה דבר.
הוא הסתגר בביתו. סירב לדבר וסירב להתראיין. אשתו אף סיפרה כי היא נאלצה לשלוף ציפורניים בכדי להביאו ללוויה.

"בהתחלה אני לא ידעתי מה אני עושה, רק ידעתי שאני עושה משהו", סיפר שינודה על יצירת האלבום. " לפעמים זה היה בשביל הכיף ולבסוף זה נהפך לדברים רציניים על מה שאני עובר".

כהבטחה המגיעה על קיומה, אלבום הסולו הראשון של היוצר בהחלט מרגיש כמו יומן מסע המלווה את שינודה בתקופה שבו איבד את חברו. מייק הוא אדם שבמשך שנים לכד את כעסו ותסכולו בתוך נייר לבן, מייק הוא יוצר שמכור ליצירה כמו אל סם. אך את המסע הזה, מתחיל מייק מתוך מקום חשוך ושקט. מקום שבו הראפר מוצא את עצמו חסר מילים אל מול דף ריק. את תחושת הבלבול וחוסר היכולת לחזור ללכוד את זעמו בדף, מבטא שינודה בשיר הפותח של האלבום Place to start.

אנחנו מלווים את שינודה בתהליך שכולו פוסט-טראומה כנה ואמתי להחריד. מתוך כעס המופנה כלפי כל הסובב אותו, Watching As I fall, כאוס מוחלט וחוסר ודאות, Nothing Makes Sense anymore, עד לרגעים של אופטימיות, Make It Up As I Go, או אהבה, World On Fire.
כל נושא ונושא מלווה במגוון רחב ומקורי של ז'אנרים מוזיקליים שאינם סוגדים לסגנון מסוים. ניקר בכל שיר שהמילים ומצבו הרגשי של שינודה מכתיבים לו את קצב התופים, כמות הדיסטורשיין וגובה הצלילים.

התוצאה היא אלבום אינטואיטיבי מאוד, הרגע שמייק מרגיש זה בדיוק הרגע שאנחנו נקבל באלבום. היתרון שנתן לנו את Over again, יצירה רותחת מעצבים שאותה מייק לעולם לא היה כותב תחת השם לינקין פארק. אך החיסרון שנתן לנו את Nothing Makes Sense Anymore  שמרגיש רפטטיבי וחסר מעוף רגשי.

היצירה האינסטרומנטלית, Brooding, לוקחת אותנו לחלק השני באלבום. בחלק זה, מייק נמצא בקונפליקט- האם להישאר במקום החשוך שאליו היה רגיל או לצאת למקום חדש הכולל בין השאר את יצירת את האלבום הזה.
מייק שר על הפחד לעבור את הקו למקום החדש בסינגל Crossing A Line.

הוא מציג בפנינו שני מייקים. המייק הראשון מתבטא באופטימיות, אהבה ואבהות גדולה. המייק השני הינו גרסה אפלה, זועמת ומתבטאת בראפ מהיר ותוקפני כמו בשיר I.O.U. השניים רודפים אחד אחרי השני, מתעללים ומפריעים למייק הראשי לישון בלילה. רדיפה שבאה מאוד לידי ביטוי באחד השירים האהובים עליי באלבום- Ghosts.

השיר Running from my shadow מהווה את נקודת המפנה של מייק ההפכפך. באמצע השיר, מגלה היוצר כי הגרסה השנייה שלו הינה לא אחרת מאשר חברו המנוח אשר רודף אותו כמו צל. בבית השלישי, מחליט שינודה שלמרות הקושי שתיאר בשיר Over Again ("Sometimes you don’t say goodbye once"), הגיע הזמן להיפרד סופית ("I love you but I know, I gotta let you go").

שיר הסיום של האלבום מרגיש כמו שיחה אחת אחרונה בין שני הסולנים של לינקין פארק. מייק מסיים את המסע כאשר הוא מכריז שהוא יצא מהמקום החשוך והשקט. למרות מאבקים על שליטה עצמית ורגשות שצפים מחדש, מייק מודיע כי התגבר על פחדיו ומוצא את עצמו במקום שבו הוא איננו שומע יותר את צ'סטר.

הדיסק מפסיק להסתובב. היומן מסע נסגר.
אני כותב את הכתבה הזו באמצע הלילה ומחשבות עדיין מתרוצצות בראשי. סיום האלבום כן מצליח לעורר תחושת הקלה וסיפוק אצל כל המאזין לו. אך עדיין אני מרגיש שלא קיבלתי ממייק את כל התשובות.
למרות שמדובר ביומן מסע אינטימי ואינטואיטיבי כפי שמעולם לא ראינו אצלו, קשה לי להאמין למילותיו האחרונות של מייק.
המוזיקה עדיין אפלה ומהכרות עם מייק, המוזיקה תמיד מושפעת מרגשותיו. כך שבמקום להמשיך לחקור את תהליך השיקום שעבר, מייק רתם את האלבום בסיום פזיז ומואץ יתר על המידה.

אני גם לא אחמיא לשינודה יתר על המידה ואגיד כי כן מדובר באלבום עם קטעים רפטטיביים ושירים שנדרשה עבורם עבודת עריכה בסגנון לינקין פארק. מייק הוא אולי אחד היוצרים האמיצים והיצירתיים של דורנו אך הוא עדיין לא מסוג היוצרים שיכולים לכתוב אלבום בשבוע וזה כבר יהיה נהדר. קורט קוביין זו דוגמה נהדרת ליוצר שכן מצליח לעשות זאת, אבל דייב גרהול זו דוגמא לאומן שדורש את הזמן בכדי לעבוד על אלבום.
עדיין, קשה שלא להעריך את התעוזה של שינודה ביצירת אלבום שאפתני כזה.

בשורה התחתונה, יומן המסע של היוצר מעורר בקלות מניפולציה רגשית שקשה לא להזדהות אתה. אני ממליץ לכל אדם הסובל מדיכאון, אבל או כל סוג של תהליך רגשי בינו לבין עצמו, לקחת 43 דקות ולעבור אותו עם מוזיקה.

 

קישורים-

תחפשו בעצמכם…..

קטגוריות: סקירות אלבומים | תגים: , , , , , , | השארת תגובה

ניווט ברשומות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Adventure Journal של Contexture International

%d בלוגרים אהבו את זה: