"כי זו הרוח" – Thats The Spirit של Bring Me The Horizon סיקור אלבום

bmth_thatsthespiritהפעם האחרונה ששמעתי כל כך הרבה פעמים אלבום שסיקרתי היה ב2012 כשרק קם האתר והחלטתי לתת סיקור לכמה אלבומים שאני שומע מספר זמן. אם אין לחץ זמן, כל פעם כשאני משחרר סקירה לאלבום המטרה הבסיסית שלי הוא להבין אותו. את האלבום הזה לא הבנתי, אולי בגלל שאני מכיר את הלהקה ואני מבין שאין שום סיכוי שהם ייצרו שירי פופ או אולי בגלל הסלידה שלי משירי פופ עכשוויים. יש כאלה שהאשימו אותם בהתמסחרות, יש כאלה שאפילו המציאו שמועות שהם פגשו אותם והם עצמם הודו שהתמסחרו בשביל חברת התקליטים (כאילו שהלהקה תודה בזה). יש כאלה שגם התבלבלו ואמרו שהם הפכו ללינקין פארק, חלקית הם צודקים כי אולי ביקש מחברו מייק שינודה אישור להשתמש בטכניקת הסאונד שפתחה הלהקה ב1999, אבל הם רחוקים וזה גם לצערם מלינקין פארק. אבל בשורה התחתונה לכל מעריץ של ברינג מי דה הוריזון הייתה סלידה ראשונית מהאלבום הזה, שחלקם אף התגברו עליה.

בשמיעה הראשונה של האלבום הייתי צריך לבדוק שוב ושוב אם עובדים עלי ולקחתי אלבום של להקה אחרת ולא הייתי מפוקס בשירים עצמם. בשמיעה השנייה ניסיתי להבין מה גרם ללהקה להשתנות מקצה לקצה. אחרי הכול לא כל להקה משתנה כל כך. יש כאלה שפשוט מורידים טיפה הילוך כמו מטאליקה, יש כאלה שמנסים להיות אולדסקול כמו קורן, ויש כאלה שעושים הכול בהדרגה כמו לינקין פארק. אבל אף פעם לא קרה שלהקה עם סגנון כל כך כבד וקיצוני ששמו דת'קור (וכן אני יודע שעדיין קל לנגן אותו) שסולדת כמעט לחלוטין מבלדות למרות שזה עולה להם בפופולאריות, עושה בבת אחת אלבום שהוא 100% רוק מיינסטרים בעל טונות של אלמנטים מעולם הפופ.
רק בשמיעה השלישית למדתי להעריך את השינוי הזה לטובה לשם שינוי. אחרי הכול אתם יכולים להגיד עליהם מה שאתם רוצים, אומץ יש להם.

בדרך כלל באלבומים שמביאים שינוי בסגנון זה קורה בהדרגה, כמו באלבום השחור שבו מטאליקה לא התחילו עם Nothing Else Matters אלא עם Enter Sandman שנגע יותר לאלבומים הקודמים או Given Up הכבד של לינקין פארק שפותח את Minutes To Midnight, לא באלבום הזה. Doomed לוקח אותך ישר לאזור הפופ הקיצוני של האלבום. סוג-של הצהרה שמוציאה הלהקה בקטע של 'זה האלבום, מי שישנא ישנא'.

זה השיר שלקח לי הכי הרבה זמן להבין אותו, וברגע שהבנתי אותו הוא נהפך לאחד הפייבוריטים שלי בכל האלבום. נכון שזה בהתחלה נשמע כמו שיר בהפקה של דיוויד גואטה, וזה לא הכי משתפר בהמשך. אבל כעבור כמה זמן אפשר להבין שזה באמת ברינג מי דה הוריזון כאן. עדיין יש את התסכול והאווירה הקודרת שאפיינה את כל האלבומים של הלהקה. הם עדיין שונאים את העולם וכמו שהשיר אומר 'אנחנו אבודים'. אני לא חושב שלהקה שתתמסחר אפילו תחשוב על לכתוב שיר כזה.

את Happy Song אני אהבתי מהשנייה הראשונה ששמעתי. זה אחד השירים המקפיצים והאנרגטיים ביותר בזמן האחרון. זה מסוג השירים הכיפיים האלו שפשוט מעיפים לך את הראש על השנייה הראשונה. הלחן שלו מצוין, הליריקס מושלם בשביל הלהקה, הפרודקשיין והעבודה של ג'ורדן פיש מאוד עוזרת לשיר והאינטרו הוא פשוט גאוני. זה ללא ספק גם השיר שהכי הרבה מזכיר את הלהקה כפי שנגנה לפני מספר קטן של שנים. האאוטרו הזכיר לי קצת את המבנה שעליו בנוי השיר הגאוני Chelsea Smile. זה שיר הלייב המושלם והדבר הטוב ביותר שיצא באלבום הזה.

הגעתי להקשיב עם הרבה דעה קדומה לThrone, הסינגל השני באלבום (אם מחשיבים את Drown). הרבה מאוד מעריצים אמרו שהשיר הזה נשמע בדיוק כמו שיר של לינקין פארק. כמו שכולם יודעים אני מעריץ גדול של לינקין פארק ודבר שבתור מעריץ אני יודע הוא שאין כזה דבר שיר שנשמע כמו שיר של לינקין פארק וחשבתי שאם הם תפסו את זה אז ואו כל הכבוד לברינג מי דה הוריזון. השירים שלהם כל כך שונים זה מזה וכל אלבום נשמע כמו להקה שונה שזה בלתי אפשרי, משהו שגם נוגע ללהקות אחרות כמו פיית' נו מור.
אז כשהקשבתי לשיר בפעם הראשונה הרגשתי את הראש שלי רותח כמו אש. זה נשמע לכם כמו לינקין פארק?! יש פה ראפ? יש פה קראצ'ים? יש פה את המלודיה סטייל Minutes To Midnight או הניו מטאל הפופי של Hybrid  Theory, אפילו אין כאן את משחקי האלקטרוניקה השקטים של A Thousand Suns. אז לכל מי שקורא את זה וחושב ככה, בבקשה מכם תפסיקו לומר שזה דומה ללינקין פארק כי אתם רק משפילים את עצמכם, אין כאן שום דבר שדומה ללינקין פארק.

בסך הכול כשמתעלמים מהדעות הקדומות לגביו, Throne הוא סינגל עוצמתי, מלודי ומאוד קליט. כן אני יודע שאין בו אפילו חלק קטן מברינג מי דה הוריזון ולעומתו Doomed נשמע כמו Count Your Blessing. יש לו את האפקטים האלטרנטיביים שעצבו את האלבומים האחרונים של מיוז, השירה החצי צרודה של טרי דייס גרייס וברינג מי דה הוריזון (פוסט גראנג' קיצר) ופזמון אלקטרוני שאפילו יזכיר את 30 שניות למאדים. רואים? אין לינקין פארק, יודעים למה? כי יש להם המון השפעה על הלהקה הזו, אפילו בהופעות שלהם (שזה הכול משהו שהלהקה גם הודתה בזה), אבל זה לא נשמע כמו שיר של לינקין פארק.

אחת הטענות הגדולות נגד המטאלקור ולהקות כמו בולט פור מיי ולנטיין וטרי דייס גרייס שהן כולן כותבות ליריקס ומוזיקה בכיינית. אני אישית חושב שהבכייניות הזו היא נעה בין טמטום לגאונות. לדוגמא, לטרי דייס גרייס היה את One X שהיה אלבום שהבכייניות הזו גרמה לנו להזדהות עם אדם גוטניר ולהבין את הכאב שעובר עליו. אבל אחרי כן הגיעו שני האלבומים האחרונים של הלהקה שהיו להן רגעים נחמדים אבל לרוב הן היו שירים כל כך בכייניים שאתה יכול להקשיב לליריקס שלהם ופשוט לצחוק בקול רם, וזה טמטום.
למה אני מספר לכם את זה? כי את גבול הטמטום עבר True Friends, הסינגל (ולא בצדק) האחרון של האלבום נכון להיום.

הליריקס של השיר הזה הופך את אחד הסולנים הקשוחים היחידים שנותרו בז'אנר הזה לזמרת פופ בכיינית, גם ביצוע השירה לא עוזר במיוחד. זה לא שאני אומר שבגלל הליריקס השיר הזה גרוע, זה שיר סביר למען האמת. קטעי הגשר בין הבתים לפזמון הם קטעים שמזכירים לי את A Day To Remember. גם הפזמון, בכייני כמו שהוא יהיה, הוא מצוין מבחינה מוזיקלית וטיפה מזכיר את ברייקינג בנג'מין לדעתי. מה שכן הם ממש הגזימו באפקטים בשיר הזה. כבר כל כך הרבה אפקטים וכל כך הרבה כלים שכבר קשה ליהנות מהשיר.

אבל השיר הזה כבר הרבה יותר טוב מFollow You. השיר הזה מתחיל כמו שיר של Passenger, וזה לא שיש לי בעיה נגדו ו\או בעדו אבל השיר הזה פשוט לא תואם את הלהקה. נכון שגם Throne לא התאים ללהקה בכלל אבל עדיין זה היה שיר טוב, ולי אישית לא אכפת מה הסגנון כל עוד זה מבדר. אבל זה שיר שהוא עושה ההפך מלבדר, הוא מעצבן. אה ואגב זוכרים כשדיברנו על הגבול בין טמטום לגאונות, מעצבן זה כבר אחרי גבול הטמטום, זה הרבה יותר גרוע. הקשבתי שוב ושוב לשיר הזה, הרגשתי יותר ויותר מעוצבן, ואני עדיין לא מבין למה הם כתבו אותו? למה הוא באלבום הזה? לא שלא הייתם יכולים להשאיר את השיר הזה בצד.

הרצועה השישית, What You Need, זה דוגמא לקונספט מצוין לאלבום. מין שילוב בין מה האלקטרוני והאלטרנטיבי שיש באלבום הזה לבין הקטעים הישנים והמוכרים שלהם. כמו שכולם יודעים ברינג מי דה הוריזון הם כותבים מוכשרים, וזה דוגמא לשיר שהוא לא בכייני על גבול הטמטום ובטח לא מעצבן, זה ברינג מי דה הוריזון.
מה הופך את זה לשיר של ברינג מי דה הוריזון? בואו פשוט אני אכתוב כאן שורה מהשיר שתוכיח את זה:

Yeah, hell yeah
You make me wanna slit my wrists and play in my own blood
Yeah, hell yeah
You make me wanna kill myself just for the fucking fun
Yeah, hell yeah
You make me wanna slit my wrists and play in my own blood
Yeah, hell yeah
You make me wanna kill myself just for the fucking fun

ואם זה נקרא להתמסחר אז אני הרי צריך לברוח לMTV.

Avalanche הוא שיר הרבה יותר רגיש וקצת בכייני אם לומר את האמת. נכון שהוא מאוד דומה לאלבום הקודם ויש לו רגעים טובים יחסית אבל זה שיר שלא מובן מרוב התבכיינות על כל מיני דברים שממש לא מעניינים אותי, מישהו יכול להחזיר שירים שהם טובים בבקשה.

הו הנה שיר אחד שהוא הרבה יותר מטוב. השיר שלפי דעתי בעל הפוטנציאל הגבוה ביותר להצלחה באלבום הוא Run. בדומה להמנונים של להקות אחרות כמו Broulad of Broken Dreams של גרין דיי וSmells Like Teen Spirit של נירוונה, השיר הזה מאוד מבטה את הרגשות של דור המעריצים של המטאלקור. השיר הזה הוא המנוני לגמרי ועם הלחן הגאוני שיש לו, השיר יכול לתפוס בקלות את מקומו בתור השיר המצליח ביותר שהלהקה הוציאה אי פעם.

על Drown אני לא אתעכב ממש כי כולם כבר מכירים את השיר שיצא כפסקול של Drive ונכנס לאלבום הזה אך ורק בשביל להשלים אותו עם מספיק שירים. עדיין זה שיר שתמיד כיף לשמוע אותו. המלודיה המצוינת, הפזמון המנצח והמילים הנהדרים. זה עוד שיר המנוני מאוד שתפס יפה תאוצה בתור אולי אחד השירים הידועים וגם השנויים במחלוקת של הלהקה עקב השינוי בסגנון כמובן. זה עדיין שיר מצוין, הרבה הרבה יותר טוב מהקאבר האקוסטי הנוראי שהוציאו לו החודש.

אבל אחריו מגיע גם Blasphemy המצוין. זה מסוג השירים האלה שאני הכי אוהב, השירים שמעבירים את מה שהכותב מרגיש בעת כתיבה. זה מסוג השירים האלה שמרגישים כמו סרט מתח. בנייה איטית וחזקה עד להתפוצצות רגשית ומוזיקלית. את Oh No לא הצלחתי להבין או להתחבר אליו. מצטער אבל כן יש שירים כאלה. שיר מאוד מאולץ בשביל ליצור קטע פופי עכשווי, אפילו הליריקס לא נשמעים כמו ברינג מי דה הוריזון ויותר של להקת פופ רוק. בהחלט נעשה כאן שיר שהוא יותר של המעריצים מאשר ללהקה, אפשר לראות את זה לפי הביצוע החלש של הלהקה והליריקס שהם לא מתחברים אליו.

לפי דעתי מה שברינג מי דה הוריזון עשו זה באמת לשלב את כל החלקים של האימואים, הקוריסטים הקלים וגם קצת מעריצי האלטרנטיב, בקיצור כל מעריצי הרוק של העשור השני של המאה ה21, ולהביא אותם לכדי מוזיקה שבהסוואה קלה לשמיעה. מובן שמי שמתאמץ ולא מפחד מטיפה פופ ימצא באלבום הזה הרבה מעבר לזה. סך הכול זה האלבום הרגיש והאישי ביותר של ברינג מי דה הוריזון, ואפשר לראות שהם בעצמם הפיקו אותו ללא עזרה של מפיק חיצוני.

זה לא אלבום העשור כמו שמגזין kerrang החליט לספר (אחווה בריטית כמובן) וזה לא כישלון שצריך לפחד ממנו כמו שהישראלים כאן מפחדים. זה אלבום מצוין, בקלות כמה מהשירים הטובים של Bring Me The Horizon, ועדיין לא כמו Sempiternal. מי שמחפש קור וצרחות אז עדיף לו לשמוע את האחרון של Suicide Silence ולא להגיע לאלבום הזה, שאין לו בכלל גראולינג וכמות מצומצמת יחסית של צרחות, אבל מי שמחפש אלבום רוק כבד קליט ומתחכם יקבל בדיוק את מה שצריך.

לסיכום,
10\9
(כי זו היא הרוח)

(לא לשכוח) קישורים:

Throne-
https://www.youtube.com/watch?v=Ow_qI_F2ZJI

Happy Song (מההופעה ברידינג)-
https://www.youtube.com/watch?v=M0DqRgfNQc0

Drown-
https://www.youtube.com/watch?v=TkV5709EG5M

True Friends-
https://www.youtube.com/watch?v=BpmJh2CjSIA

דף הלהקה בפייסבוק-
https://www.facebook.com/bmthofficial?fref=ts

קטגוריות: סקירות אלבומים | תגים: , , , | השארת תגובה

ניווט ברשומות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Adventure Journal של Contexture International

%d בלוגרים אהבו את זה: