"הקריוקי המושלם למטאליסט: ההמנונים של מאשין הד" – Bloodstone & Diamonds של Machine Head סיקור אלבום

MachinoNo(סקירת בכורה ע"י דני Rabbit Redfure ארם)
בסוף
2014 Machine Head, שיחררו את האלבום השמיני שלהם Bloodstone & Diamonds, כשנתיים אחרי האלבום הקודם Unto the Locust.
בשנתיים האלה הלהקה עברה לא מעט שינויים. מעבר לחברת תקליטים חדשה ופיטוריו של הבסיסט ואחד מהחברים המקוריים Adam Duce. את מקומו של אדם תפס Jared MacEachern, שעושה עבודה טובה, אם כי לא מתבלט במיוחד.
הלהקה המשיכה את הקו המוזיקלי של האלבומים האחרונים, תוף התכנסות וזיקוק המוזיקה למטאל מאוד כוחני מצד אחד ומלודי וקליט מצד שני. והם עושים את זה מעולה.
הלהקה חיה על הגבול של מטאל שבין מיינסטרים לטיפה כבד מידי בשביל להיות מיינסטרים אמיתי.
רוב פלין ממשיך להיות האיש הדומיננטי והכוח היוצר. הוא חתום על כל הליריקה. על כתיבת כל השירים בין אם לבד או בשיתוף עם שאר החברים. וגם הפעם הוא ממשיך לשבת בכסא המפיק.
מילה על אלבומים קודמים. למשין הד יש בעיה משותפת ללא מעט להקות ותיקות, יש להם אקס מיתולוגי, אלבום מופת, The Blackening.
למה בעיה? כי מעריצי הלהקה תמיד יעסקו בהשוואות לאותו אלבום, וכמעט תמיד יצאו מאוכזבים.
אז זו היתה הפעם האחרונה שאני מזכיר את The Blackening, כי בעיני כל אלבום צריך להשפט על מה שהוא כן, ולא מה שהוא לא.
אז קדימה לאלבום.

האלבום נפתח עם הסינגל השני ששוחרר מהאלבום, Now We Die, וזאת אחלה פתיחה. מתחיל בנעימת כלי מיתר ועובר לריף כוחני , מהסוג שתשים באוטו בזמן נהיגה ותשכח לאן אתה רוצה להגיע, העיקר להמשיך לנהוג. משם לפזמון דרמטי וקליט שמשתלב עם הנעימה הפותחת. מבנה הזה של בית חזק ופזמון קליט מאוד מייצג את האלבום.
הקול של פלין חורך אוזניים. בכלל רוב פלין הוא לטעמי אחד הסולנים החזקים ביותר במטאל היום. היכולת שלו לעשות הכל משירה מלודית נקייה דרך שירה גרונית ועד שאגות שגורמות לך לרצות לתלוש את עור הפנים, ממקמות אותו בשורה הראשונה של הסולנים.

השיר הבא ממשיך בדיוק מאיפה ש Now We Die הסתיים. ריף רודף ריף בלי מנוחה. במלוא הכוח קדימה כשהלהקה נשמעת כמו יחידה קטלנית אחת.
לאורך כל האלבום הריפים הם פשוטים בבסיסם אבל עושים עבודה מעולה בלשדר אנרגיה וכוחניות בתוספות מלודית כשצריך.
אפשר להגיד על הנגינה באלבום שבאופן כללי, לא מדובר פה בנגינה מאוד טכנית באף אחד מהכלים. אבל הכל יושב בול במקום ונשמע מעולה. הסולואים מהסוג הת’ראש המלודי הקלאסי, בהחלט מוסיפים לשירים. התופים והבס מושכים את השירים קדימה בלי להתבלט יותר מידי. והריפים פשוטים ואפקטיביים.
ההשפעה של ענקיות הת’ראש של שנות התישעים, שבזמנם הושפעו מאוד גם מ Pאנק, ברורה בשיר Night of Long Knives , ואכן זה שיר שלא עוצר לנוח. בבית שומעים ריף ת’ראש Pאנק קלאסי ומהיר.

אם יש שיר שתפס אותי מהשניה הראשונה זה Sail Into The Black. אחת היציאות היפות באלבום. שיר אפי שמתחיל מנגינה אוירתית ואפלה של קולות שמתפתח למנגינה שקטה ומטרידה שעליה פלין שר\לוחש עד להתפוצצות של השיר. ואכן השיר מתפוצץ לשיר איטי וכבד אפל וחזק מאוד, עם מילים מלאות כאב וכעס, וסולו הגיטרה פה פשוט מושלם. כזה שמעביר בדיוק את המהות של כל השיר וכל תו במקום.

ב Beneath The Silt אפשר גם לשמוע את ההשפעה של פנטרה על הלהקה, כשנכנס ריף גרובי איטי וכבד שמאפיין את כל השיר. פלין דיבר לא פעם על ההשפעה הרבה של פנטרה ודיימבג עליו ועל הנגינה שלו. זה בא לידי ביטוי יותר בריפים ופחות בסולואים (בכל זאת דיימבג היה רק אחד) ודווקא הסולו בשיר, עם הוואה וואה, מזכיר סולו א -לה קירק האמט.

הנושאים שרוב פלין כותב עליהם נעים משדים אישיים ועד ביקורת חברתית עכשיוית נוקבת.
שומעים את זה היטב ב Imaginal Cells. קטע אינסטרומנטלי של נגינה כשמעליה מעין הקלטות של דיבורים, שמעבירים את המסר.
אבל הדוגמא הכי טובה באה ב In Comes The Flood, שהוא אחד משיאי האלבום. זה שיר מחאה על כלכלת העשירים וחיי הצרכנות המנוונת האמריקאית .  בשביל להדגיש את הנקודה השיר משתמש בפזמון של שיר פטריוטי אמריקאי ישן (America, The Beautiful) ומשלב אותו יפה במלודיה של השיר.
משהו בשיר מאוד הזכיר לי את The God That Failed של מטאליקה.

אם כבר הזכרתי את מטאליקה והאלבום השחור, יש כמה קווים מקבילים בין שני האלבומים.
הראשון הוא ההפקה המושלמת. סאונד גדול מהחיים. כל כלי נשמע בבהירות ונשמע מעולה. רוב בהחלט הופך למפיק על במטאל.
גם הוויב של שני האלבומים קצת דומה, מהבחינה שמדובר באלבומי מטאל, מלאים המנונים מצד אחד קליטים והרבה כוח מצד שני.
לא מדובר פה בגניבה מוזיקלית או דימיון מוזיקלי סטייל Avenged Sevenfold, אלא יותר באופי.

אחד השירים האהובים עליי זה Game Over. שיר עצבני שמתחיל בזה שרוב מסנן שירה כעוסה על רקע ריפ גיטרה בלבד. מעין רמז שמישהו עצבני, ותכף נשמע  על זה. כשהשיר מתפוצץ למעין המנון ת’ראש כועס, שמביא חשק לבעוט במישהו, אני נזכר שאין מה לעשות, אני אוהב את האומנים שלי עצבניים ומישהו כנראה ממש עלה לו על העצבים.

אם יש משהו ש Machine Head מצטיינים בו, זה לכתוב המנוני מטאל. כמעט בכל שיר יש את החלק הקליט והכבד שגורם לך לרצות לשיר\לצעוק ולעשות head banging באותו זמן.
ככה בדיוק הם מסיימים את האלבום, בבום. כבר מהפתיחה של השיר האחרון, ברור שזה עוד המנון מטאל, שנפתח בריף של הפזמון שישר נקלט בראש ומניע את שרירי הצוואר קדימה אחורה.

לסיכום, Machine Head יצרו פה אלבום שלא מביא שום דבר חדש, אבל את מה שהוא מביא הוא מביא בצורה מושלמת. ומה שהוא מביא זה מטאל אולד סקול איכותי, עם הרבה אנרגיה והרבה פאתוס ששומעים היטב את מקורות ההשפעה של הלהקה. אלבום שתענוג לשמוע ולאו דווקא דורש העמקה.
Machine Head לא ניסו לקפוץ מעל הפופיק ויצרו מוצר מהנה מאוד, מופק מושלם שבהחלט עושה חשק ללכת להופעה של Machine Head ולהתפרק קצת.
ועל זה, מגיע להם 9 מתוך 10.

קישורים:

Now We Die-

Killers And Kings-

Game Over-

Sail into the black-

דף הלהקה בפייסבוק-
https://www.facebook.com/MachineHead?fref=ts

קטגוריות: סקירות אלבומים | תגים: , , | השארת תגובה

ניווט ברשומות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Adventure Journal של Contexture International

%d בלוגרים אהבו את זה: