"מופע שנות ה80" – Heavy Weapons של Switchblade סיקור אלבום

Heavy_Weapons(סקירה ע"י מתן Shouter יניב)
אז מה היה בשנות ה80 של המאה ה20? נרצח ג'ון לנון ונפטרו בוב מארלי וג'ון בונהם, הופצו בחזרה לעתיד ואינדיאנה ג'ונס ועוד עשרות של סדרות סרטים, מה עוד מה עוד.. היה די שקט ממלחמות חוץ ממבצע משה ומבצע שלום הגליל, נפילת חומת ברלין ועשרות השירים שנכתבו על מקרה זה וכמובן כמובן הופץ פק-מן. סך הכול שנות ה80 היו תקופה מקפיצה ומגניבה שבה שלטה באמת מוזיקה טובה, אפילו רוב מוזיקת הפופ במיינסטרים, במיוחד השליטה של האבי והגלאם מטאל. אני מודה ומתוודה שאינני נולדתי בשנות ה80 אבל ניקר בחברי להקת
Switchblade שהם יודעים דבר או שניים על השנים שבהם תסרוקת המאלט הייתה שווה משהו.

האלבום נפתח עם קצבו של שיר הנושא של האלבום. כמו שאמרתי, כבר באקורד הראשון אפשר להבין שלא מדובר בעוד להקה שמנסה להיות עכשווית וגם לא מדובר בלהקה מהסוג שכאילו מנגנות חומר מקורי ובעצם עושות העתק הדבק של איירון מיידן. למרות שרבים ממעריצי הלהקה חושדים כי הלהקה היא מהסוג השני שנתתי,(קולו הגבוה של ליאור שטיין הוא מברוס דיקנסון? שמעתם פעם על רוברט פלאנט, אקסל רוז ורוב הלפורד?) Switchblade עושה מוזיקה שיותר ממשיכה מהנקודה שהפסיקו אוזי אוסבורן וג'ודס פריסט. מה זאת אומרת? זה אומר שבמקום לקחת איזה ז'אנר חדש או למחזר ז'אנר ישן, מה שהלהקה המדוברת עושה זה לקחת את הארד רוק-האבי מטאל ומוסיפה עליו אלמנטים יותר מחודשים וסולואים מחודשים שיכולים אפילו לגעת בעולם הפרוגרסיב.

אחריו מגיע Euphoria שהוא הוכחה רשמית שהלהקה היא לא האבי מטאל מוחלט. בעוד שלהקות של שנות ה80 לוקחות ליריקס קצת פשוט עד ילדותי, Switchblade כותבים טקסט שאפשר להגדירו כהרבה יותר מתוחכם ובוגר. השיר הוא הרבה יותר כבד מקודמו והרבה הרבה יותר פרוגרסיבי, עד כדי כך שניתן רק מבחוץ לשמוע את האלמנטים של איירון מיידן אבל השיר הוא כולו משהו אחר, כולו Switchblade.

אבל השיר שלפי דעתי הוא המקפיץ, הכיפי והטוב ביותר באלבום הוא דווקא השיר הפשוט והקליט ביותר שלו שיגרום לרוב אוהדי הפרוגרסיב להגיד "תודה רבה אבל אנחנו זזים לקווינסרייק". השיר נקרא Metalista והוא בעצם סוג של שיר מחווה גדול לשנות ה80. השיר מאוד מזכיר את דף לפרד ושלל להקות שאין להן מטרה להגיד משהו על פוליטיקה,להביא מסר לעולם, לדבר על פסיכולוגיה או חרטה כזה אלא פשוט לעשות רוקנרול מגניב וחסר פשרות. אבל אין מה לעשות ש Metalista הוא פשוט להיט שכל כך כיף להאזין לכל רגע ולכל פארט שלו. מהבתים הכוחניים עד לסולו השטני והגאוני של פדה טייץ', מהמקצב תופים האגדי של משה סבח ועד לאחד הפזמונים הקליטים, הכיפיים והטובים ביותר שנשמעו בהאבי מטאל העולמי לפחות בשנתיים האחרונות.

Lost Lover Unit מאט קצת את הקצב והינו באמת בלדת אהבה במלוא המובן של המילה. לי אישית יש בעיה מאוד קשה עם לפחות חצי בלדות האהבה שכתבו אומני רוק ופופ בשנות ה80 והיא היותם מבולבלות כל כך עם קטעים שלא קשורים אחד לשני. הבעיה הזו אוכלת את חציו הראשון של השיר היא היותו קצת מבולבל. לכל להקה שנמצאת באלבום הראשון שלה יש את התחום שהיא פחות חזקה בו. כנראה שלפחות בנקודה זו של הלהקה, הנקודה החלשה של Switchblade זה בלדות שקטות. לכן חציו השני של השיר שהינו בועט יותר מצליח לפצות ולהעביר את הסיפור האדיר של השיר, משהו שחציו הראשון של השיר לא הצליח.

אחרי רצועה אינסטרומנטאלית קצרה יחסית בשם The Lost Kingdom מגיע Infernal Paradise. השיר מאוד נוגע בJudas Priest והינו כבד ופרוגרסיבי ומראה שוב כמה שפדה טייץ' כל כך אוהב סולואים. גםCurse Of The Father, Sins Of The Son הוא מאוד מושפע מלהקות הגל החדש הבריטיות ,הן בלחן והן בליריקס, כשבראשן עומדת איירון מיידן כמובן. השיר הוא מאוד שטני יחסית לשאר, לשנייה אחת אפילו חשבתי ששמעתי ריף של ט'ראש מטאל. כי אין מה לעשות, עם כמה שמעריצי הלהקה דוחפים אותם לניו-וויב ולאיירון מיידן, הלהקה תמיד תהיה מאוד כבדה ומאוד פרוגרסיבית.

כמו שאמרתי לכל להקה באלבום הבכורה אפשר למצוא את החולשה שלה, אבל גם אפשר למצוא את התחום שבו היא הכי טובה בו. בInto The Unknown מרגישים את זה, זה לא עניין של הז'אנר שהיא בחרה לעצמה, זה העניין שSwitchblade יודעים איך לעשות כיף. איך לארגן חגיגת אייטיז מקפיצה שמודעת להיותה משמחת וכיפית. השיר עצמו הוא באמת כיפי ומאוד מסיבתי(טוב לא במובן של רוק כמובן, לא כמו מדונה או מייקל ג'קסון), והיותו של השיר בעל נגיעות פרוגרסיביות לא רק שלא סותרות אלא גם עוזרות ומקדמות אותו.

אם כבר החשבתי את Metalista כשיר הטוב ביותר באלבום, אז הסגן שלו הוא לדעתי הרצועה האחרונה באלבום ששמה Endless War, השיר הוא למעשה סוג-של שיר הנושא של הלהקה. למי שלא יודע זה השיר הראשון שהלהקה כתבה ושומעים את זה (טוב אני אישית יודע את זה מהלהקה אבל אפשר לנחש את זה כבר לבד) כמו ששומעים שהשיר Iron Maiden הוא השיר של איירון מיידן. כל הפרוגרסיב,כל הכיף,כל הסולואים וכל האיירון מיידן מרוכזים בשיר אחד שמשמש כגרעין והיסוד שעליו הורכב האלבום הזה. גם למי שלא יאהב אותו, השיר הוא ללא ספק שיר סופר-בולט באלבום שאי אפשר שלא להתייחס אליו.

לסיכום, מה שSwitchblade יצרו זו פשוט חגיגה ולא רק למי שנולד באייטיז ולכל מי שמעריץ את אוזי אוסבורן ודיו, גם אוהדים של להקות מורכבות יותר כגון Dream Theater וPain Of Salvation. ההשפעה של איירון מיידן לא יכולה שלא לבלוט, במיוחד על הסולן ליאור שטיין(שגם לא זכורה שיחה טלפונית אחת איתו שבה הוא לא דיבר על מיידן), ולמעשה הלהקה לא מנסה אפילו קצת להסתיר את זה, הם דווקא מתגאים ביכולתם להיות מושפעים מאחת הלהקות הקלאסיות בהיסטוריה מבלי להעתיק ממנה.

הקלטת האלבום נשמעת באמת אופיינית לתקופת המדוברת, אבל ההפקה המסובכת של האלבום מבוצעת באופן מדויק כמעט כמו הביצועים שלו. כמו שאמרתי Switchblade יוצרים סוג של המשך למוזיקה של שנות ה80 ומצרפים מספר אלמנטים משנות ה90, אלמנטים שלשם שינוי לא כל כך הגיעו למיינסטרים (מצטער אוהדי נירוונה, אני לא מדבר על גראנג' וגם לא על ראפ או ניו-מטאל). Switchblade מסרבים ללכת אחרי שלל להקות החיקויים ועם זאת הם מודעים להיותם להקה כיפית ומגניבה שגם אם לא נולדתם בשנים האלו (כמוני) אני מאוד ממליץ לתת לה שמיעה

לסיכום
10\10
(נוצר כאן מופע שנות ה80, כנראה לא בגלל הסדרה המטופשת הזו על שנות ה70)

(לא לשכוח) קישורים:

Metalista-

עמוד ההלהקה בבאנדקאמפ-
https://switchblade-metal.bandcamp.com/

עמוד הלהקה בפייסבוק-
https://www.facebook.com/SwitchbladesOfSteel?fref=ts

קטגוריות: סקירות אלבומים | תגים: , , | השארת תגובה

ניווט ברשומות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Adventure Journal של Contexture International

%d בלוגרים אהבו את זה: