"פעם סליפנוט, תמיד סליפנוט" – The Gray Chapter של סליפנוט

Front7 שנים חיכיתי לרגע הזה, שנים ארוכות באמת שעולם המטאל המודרני חיכה לשחרורו של הלהקה הידועה והמצליחה ביותר של הדור הזה, סליפנוט. בשבילי, סליפנוט הוא לא רק להקת מפלצת גדולה, הם להקה שאני גדל על המוזיקה שלה ועל המסכות האייקוניות. אבל הכי חשוב שהם להקה שהשפיעה עליי ככותבת שיר בצורה שאני לא יכול להסביר, בכל שיר שאני כותב לעצמי, יש כמה השפעות מהטירוף של הלהקה הזו.
אז חיכיתי 7 שנים יותר מדי זמן לרגע הזה, כדי לשמוע את העתיד של הלהקה האגדית הזו, ועכשיו סוף סוף אני סוף סוף קיבלתי את האלבום החמישי במספר. אבל זה לא רק אלבום רגיל של הלהקה, זה הוא האלבום הראשון בלי הגאון פול גריי (
ז"ח) והאלבום שעלה להם במתופף האגדי שלהם ג'ואי ג'ורדיסון.
שנים אני כבר חיכיתי, אז בואו לראות אם הם השתלמו.

אני מודה שאני לא ממש מעריץ גדול של  אינטרואים, אבל סליפנוט תמיד יודעים איך לעשות את הדברים האלה. בXIX , קורי טיילור מביא אותנו לאווירה מלחיצה ומפחידה. ככה אני ידוע באופן רשמי שאני באלבום החדש של סליפנוט. Sarcastrophe נפתח בשאגה הגדולה של טיילור שהופך לראפ עצבני. השיר אפילו מזכיר לי את השיר הקלאסי Sic של הלהקה בסגנון.
הדרך היחידה שאני יכול לתאר את "AOV" היא שזה פשוט שיר מושלם. הוא אפל, הוא מהיר, יש לו חלקים של מטאל וגם חלקים של אלטרנטיבי. מסוג השירים שיש להם כל הזמן טוויסט מגניב ותמיד מפתיע את המאזין, פשוט שיר מושלם.

The Devil In Iהוא כמו שיר קודמו, אבל יותר קליט ​​ומלודי ומזכיר את Vol. 3: (The Subliminal Verses) Subliminal שהוא לדעתי האלבום הטוב ביותר של הלהקה. חגיגה גדולה של מנגינות בומבסטיות, צרחות ממכרות, אלקטרונית, סקרצ'ים, ובעיקר- חגיגה לאוזניים.
כמו Vermilon וDead Memories, מגיע Killpop בתור בלדת האלטרנטיב האפלה של האלבום, והוא גם אחד השירים העוצמתיים באלבום. הוא מתחיל עם הסקרצ'ים של סיד וילסון שיוצר אווירה של שיר פופ ואחרי כן מרשה לעצמו ,כמו שצוין בשמו, להרוג את הפופ עם הצרחות של טיילור והגיטרות של ג'ים רות'. עם כל הכבוד לאוונג'ד סבנפולד ול Killswith Engage, אף להקה לא עושה בלדת מטאל אלטרנטיבית טוב כמו סליפנוט.

בבקשה תזכירו לי לעולם לא להרגיז אף מסליפנוט, כי ממש לא בא לי שיכתבו עליי שיר זועם כמו Skeptic. השיר פחות עמוק מקודמיו והרבה יותר כיפי ועצבני כמו אלבום הבכורה הקלאסי רק עם יותר אלמנטים שמזכירים גרוב מטאל. דבר שתמיד אהבתי בלהקה הוא המילים היפות כל כך שמקדיש קורי טיילור לכל "אהוביו". דוגמא די טובה היא Lech ,הרצועה השביעית באלבום, שיר כבד ומאוד עצבני שמזכיר את ימי Iowa. הלהקה אולי התבגרה בגיל, אבל הם עדיין רותחים מזעם וציניים כמו נערים בני 15.

Goodbye נראה כמו עוד איזה שיר פופ, אבל זה שיר שעם הזמן שלו רק הולך ונעשה כבד יותר ויותר עד שהוא באופן רשמי שיר מטאל. אבל Nomadic הוא בהחלט אחד השירים הגאונים ביותר שהלהקה יצרה אי פעם והשיר הטוב ביותר באלבום זה. הוא משלב את כל מה שהלהקה עשתה עד עכשיו, רק טוב יותר. השילוב המושלם של המלודיות החזקות ואחד מהפזמונים הממכרים ביותר של העשור האחרון, לבין העצבים של הלהקה ורעש שמעולם לא נשמע טוב כל כך. הלהקה יצרה לא רק יצירת מופת ברמה גבוהה, אלא גם אולי את שיר המטאל של השנה ועם הקידום הנכון עשויים אפילו להפוך ללהיט.

להיט נוסף הוא The One That Kills The Least , שיר שאנחנו באמת יכולים להרגיש ולשמוע את הסיפור שמעבר לשיר ומאוד מזכיר את הסינגלים של All Hope Is Gone, וזאת בעקבות ג'ים רות' בסולו הגדול ביותר של הקריירה שלו.
"דה טו וטו דה ט וטו דה דה דה",אנו שומעים איך הלהקה מתחילה לכתוב Custer לפני שמתחיל הסינגל השלישי של האלבום. הוא גם כן שיר אפל וכיפי, וגם השיר המהיר ביותר באלבום. אני לא יודע אם זה להיט גדול או יהיה אחד מוצלח, אבל מה שאני יודע הוא שזה שיר מושלם להופעות חיות.

The Negative One הוא כמו סרט אימה, הוא מצליח להפתיע ובאיזו שהיא דרך מוזיקלית גם להבהיל. זה אולי שיר ארוך אבל אתה פשוט לא רוצה שהוא יגמר. זה בהחלט מהשירים הטובים באלבום ועוד להיט להופעות חיות.
הלהקה ממשיכה עם הסגנון של 'ההתחלה המלודית והמשך רועש" עם If Rain Is What You Want. שיר שיוצר אפקט שהוא מאוד מצמרר ומלחיץ. אבל בשיר הזה הלהקה עדיין יכולה לייצר רגש מהשיר הזה.
Overdrive הוא שיר מודרני יותר וחוזר לשילוב הגדול שהלהקה עשתה בAOV. אני לא יודע מי המתופף החדש של הלהקה הוא, אבל בשיר הזה אני כבר משוכנע שהוא טוב בהרבה מג'ואי ג'ורדיסון. הוא יכול לתופף מהר יותר ואנחנו יכולים לשמוע אותו בקול רם יותר. מי שהמתופף הזה לא יהיה , הוא הולך לשנות את העולם המתופפים.

כאשר הם רחוקים מאוד מהנעורים שלהם ורחוקים מאוד מתור הזהב של הנו מטאל, סליפנוט עושים אלבום בלי כותב השירים הגדול שלהם פול גריי וכשג'ואי ג'ורדיסון נשאר מאחור באמצע. גם 7 שנים מאוחר יותר, כשהם כבר לא ילדים, הם עדיין יכולים להיות כועסים ומבינים כל נער מתוסכל והם עדיין יודעים איך לגרום לו להרגיש טובים יותר. סליפנוט נשארו סליפנוט, הם לא יכולים לשחרר אלבום שהוא פחות ממדהים, וזה עוד אחד הוא גאוני ומגוון, אולי אחד מהאלבומים הטובים ביותר של הלהקה עשתה בכל הקריירה שלה.

לסיכום (והרבה זמן לא שוחרר ציון שכזה),
10\100
(פעם סליפנוט תמיד סליפנוט)

קישורים:

The Negative One-

The Devil In I-

Custer-

דף הלהקה בפייסבוק-
https://www.facebook.com/slipknot?fref=ts

קטגוריות: סקירות אלבומים | תגים: , , | תגובה אחת

ניווט ברשומות

מחשבה אחת על “"פעם סליפנוט, תמיד סליפנוט" – The Gray Chapter של סליפנוט

  1. אלבום גדול, סקירה מצוינת. מסכימה לגמרי לגבי Nomadic .
    כמו שאמרת, פעם סליפנוט – תמיד סליפנוט!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Adventure Journal של Contexture International

%d בלוגרים אהבו את זה: