"מי אמר צרחות ולא קיבל?" – The Hunting Party של לינקין פארק סיקור אלבום

HUNTING(סקירה ע"י מתן Shouter יניב)
השנים עוברות להם ולינקין פארק שלפני 10 שנים היו החברה של 'העולם שייך לצעירים' כבר הגיעה לאלבומה השישי והפכה סופית ללהקה ותיקה וגם נותנת לי להרגיש זקן מדי. הלהקה הוותיקה מצאה את עצמה בזמן שהרדיו מעדיף את וואן דירקשן,מיוז ואימג'יין דראגונס על פניה. כשהם כועסים על התעשייה שכל כך השפיעה עליהם, לינקין פארק או יותר נכון מייק שינודה פונים לעשות את ההפך הגמור ממה שהרדיו היה מצפה מהם לעשות וככה הם מכריזים על אלבום הכבד ביותר שלהם אי פעם.

Key Of Kingdoom נפתח עם הצרחות האדירות של הסולן הלהקה,הסקרימר הטוב ביותר בעולם המוזיקה לפי דעתי,צ'סטר בנינגטון. מייק שינודה פוצח בשירה נורמלית ועובר ככל שהשיר מתקדם לראפ איטי(יחסית לשינודה). אבל מה שמשך אותי במיוחד לשיר הזה לשיר זה לשמוע שוב צרחות בלתי פוסקות בשיר חדש של לינקין פארק שזה דבר שתמיד יכול להעלות ,אפילו למעריץ לשעבר, חיוך על הפנים. הלהקה עומדת בהבטחה שלהם שלמרות שהאלבום רועש הוא לא מנסה לחקות את היבריד טיאורי ולמה? תופתעו, אבל הלהקה שתמיד הייתה לה אלמנט של פופ הולכת כנגד כל מה שהיא עשתה אי פעם ועושה שיר כמעט נטול די-ג'יי ושיר שכותב לעצמו את המילה 'רוק ומטאל' על המצח.

מתופף הלהקה,רוב בורדון, קובע קצב מצוין בשיר All For Nothing ונותן למייק שינודה את הקצב הראוי לראפר ברמה שלו. אני באמת לא מהמעריצים הגדולים של Hamelt אבל אין ספק שפייג' המילטון הוא מהסולנים הטובים במטאל האלטרנטיבי וההופעה שלו בשיר הזה מצוינת ונותנת עזרה ללינקין פארק להפציץ בשיר הניו-מטאל אמיתי.
Guilty All The Same הוא מהשירים הכי כבדים מבחינת גיטרות שהלהקה הוציאה אי פעם. הסולואים והריפים שמבצע בראד דלסון הם על סף הט'ראש מטאל. שיר מצוין ומאוד מפתיע שהלהקה עושה. אבל מה שכן קצת חסר לי את מייק שינודה בשיר, עם כל הכבוד לראפר Rakim (שהלהקה מסתבר מאוד מעריכה) הוא מתאים לשיר הזה כמו שג'יי זי יתאים לסלייר(מאוד יתאים).
ריספקט לבראד דלסון שחוזר לתפקיד הגיטריסט במסרה מלאה ובגדול, בשיר ובאלבום הזה.

האובססיה לקטעי מעבר מחברים נמשך גם לאלבום הזה בThe Summoning שמתקשר ישירות לרצועה הבאה שזה War.
הייתי קורא לשיר הזה חיקוי של מטאליקה כי הוא באמת מחקה אותם(במיוחד את ג'יימס הטפילד) אבל הוא פשוט כל כך טוב שקצת קשה לי לקרוא לו חיקוי, אז אני פשוט אקרא לו מהחיקויים היחידים בעולם שהצליחו איך שהוא.

Wastelands הוא מהשירים הטובים ביותר באלבום ומזכיר לי קצת באיזה שהוא מקום את אחד השירים הטובים של הלהקה, Points Of Authrity. ההרמוניה בין 2 הסולנים תמיד הייתה ותמיד תהיה מההרמוניות האוהבות עליי בעולם המוזיקה. זה לא שאחד מהם לא יכול להחזיק לבד להקה אגדית או לעשות ראפ\שירה ביחד באלבום שלם, זה פשוט חלק בלתי נפרד בסאונד המיוחד והמאוד חלקלק של לינקין פארק.
הסינגל העכשווי Until Its Gone הוא סוג של שילוב מנצח בין השירה הרגועה של Shadow Of The Day והקצב האלקטרוני של The Catalyst שיוצרים סינגל שלא משעמם לרגע. ג'ו האן(מר. האן להארדקורים) חוזר לתפקיד הדיג'יי ובראד דלסון חוזר לעשות סולואים שהוא כל כך אוהב, סטייל האלבום Minutes To Midnight (אמרנו כבר Shadow Of The Day).

ההופעה של דארון מאלכיאן(סיסטם אוף א דאון) מורגשת כאן ואין ספק שלינקין פארק נתנו לו אולי אפילו קצת יותר מדי מרחב לעשות מה שהוא רוצה בשיר שלהם. מה שאומר סולואים\ריפים מהירים בטירוף ולא כל כך מתאימים ללינקין פארק(שאת סיסטם הם מאפיינים), פיזמון מצוין כמו כל פזמון של סיסטם וצרחות(תעשו את החישוב).
Mark The Graves הוא גם מהשירים הטובים באלבום והוא מביא עוד צד גאוני שאני מאוד אוהב בלינקין פארק וזה השילוב בין קטעי רוק שקטים וקטעי הארד-רוק רועשים. באלבום הזה ובמיוחד בשיר הזה, המרחק בין השקט והרועש מתרחק ומורגש ולינקין פארק מותחים את גבולות הז'אנר. מה שאומר שילוב בין פזמונים של A Thousand Suns לבין קטעי גיטרות שמגיעים אולי עד סליפנוט אפילו.

אחרי הסיום המטורף של השיר הקודם, מגיע Drawbar שהוא קטע פסנתר רגוע שלא מסמל מעבר לשיר הבא אלא יותר הפסקה בין שירים.
Final Masquerade הוא מהשירים המרגשים של לינקין פארק שבאים בדרך כלל לקראת סוף האלבום וגורמים לך לצמרמורת. שוב צ'סטר בנינגטון מראה יכולות וולקליות שאין לאף זמר שאני מכיר.
ככל הנראה שהשיר הזה היה יכול להיות מעולה במידה ובמאי רובוטריקים 4 יחליט שהוא רוצה את לינקין פארק שוב להציל את הסרט שלו (מייקל ביי, תרשה לי להגיד לך שאתה אידיוט).
A Line In The Sand הוא השיר הארוך ביותר שלינקין פארק יצרה אי פעם. הוא מתחיל בתור שיר פרוגרסיב רוק שקט וממשיך לכיוון המטאלי שהלהקה לקחה לאלבום החדש הזה ורוב בורדון מגיע לקצב מהיר של דת'קור. האלבום מסתיים בצרחה אדירה שמסמלת שוב את האלבום הכבד ביותר של לינקין פארק.

הלהקה עמדה בכל מה שהיא אמרה לגבי האלבום ,כפי שהזכרתי, שזהו האלבום הכבד ביותר שלהם ושהם לא ינסו לחקות את היבריד טאורי. The Hunting Party הוא אלבום שמטרתו הייתה להגיד 'Fuck You' לתעשייה ולתחנות הרדיו ולעשות אלבום מחתרתי, קשוח שיהיה לא קל לשמיעה. אז השאלה שלי אליכם היא כזו- מי אמר צרחות ולא קיבל?

לסיכום,
10\100
(פייר, מלינקין פארק לא ציפיתי לפחות)

(לא לשכוח) קישורים:

Guilty All The Same-

Wastelands-

Until Its Gone-

Rebellion-

קטגוריות: סקירות אלבומים | תגים: , , | השארת תגובה

ניווט ברשומות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Adventure Journal של Contexture International

%d בלוגרים אהבו את זה: